182 ההפוגה כשעלה המופע על הבמה כעבור שבוע הפתיע קטע ה"עקב-והבוהן" את כולם : המורה והתלמיד רקדו, ללא דופי, בהקבלה ובסנכרוּן מושלמים ; המורה, קורץ ומחייך, בתלבושת צוענית נפלאה שסידרו הנשים ; הסֶגן, עם אף בשמיים ועיניים נעוצות בקרקע כמו בלוויה, כאילו הוא מבצע ריקוד של הקרבת קורבן . הוא כמובן לבש מדים, עם המדליות על החזה ועם נרתיק האקדח על ירכו, שרקדו אתו . הם זכו לתשואות ; וכמוהם זכו לתשואות כל-מיני קטעים אחרים לא מאוד מקוריים ( כמה שירים נפוליטניים מן הרפרטואר הקלאסי ; הזֶמר הפופולרי "הכבאים של ויג'וּ" ; מערכון שבו כובש בחור מאוהב את לבה של הבחורה עם זר לא של פרחים, אלא של ריבָּא, הדגים היומיים המסריחים שלנו ; אשת-ההרים, "המוֹנטָנָרָה", בזמרת מקהלה בניצוחו של אדון אוּנפֶרדוֹרבֶּן ) . אבל להצלחה נלהבת, ובצדק, זכו שני קטעים מוכרים פחות . בצעד מגושם וברגליים פשוקות לרווחה עלתה לבמה דמות שמנה וגדולה ומסֵכה על פניה, עטופה וכרוכה כמו איש ה"בִּיבֶּנדוּם" המפורסם, האיש של צמיגי מישלן . האיש בירך את הקהל כמנהג האתלטים, בכפות ידיים צמודות מעל ראשו ; ובינתיים גילגלו אל צדו, שני משרתים, במאמץ רב, מת...
אל הספר