156 ההפוגה הכרוך סביב גזע מרקיב . אין כאן שבילים, ולא עקבות של יערנים, כלום : רק דממה, עזובה, וגזעים מכל עבר, גזעים חיוורים של עצי שַׁדָר, גזעים אדומים-חומים של עצי מחט, נמתחים אנכית לעבר השמיים הבלתי-נראים ; והקרקע, הבלתי-נראית באותה מידה, מכוסה בשכבה עבה של עלים מתים ומחטים, ובסבך שיחים פראיים המגיע עד גובה המותניים . בפעם הראשונה שהעמקתי לתוכו למדתי בדרך הקשה, בהפתעה ובבהלה, שהסכנה "ללכת לאיבוד ביער" אינה קיימת רק באגדות . הלכתי בערך שעה, התמצאתי ככל יכולתי לפי השמש, שנראתה פה-ושם במקומות שבהם היו הענפים צפופים פחות ; אבל אז התכסו השמיים בענני גשם מאיימים, וכשרציתי לחזור הבנתי שאיבדתי את הצפון . טחב על הגזעים ? הוא היה בכל כיוון . התחלתי ללכת בכיוון שנראה לי נכון : אבל אחרי הליכה ארוכה ודאובה בין הקוצים והשיחים מצאתי את עצמי בנקודה בלתי-מוגדרת בדיוק כמו זו שממנה התחלתי . המשכתי ללכת במשך שעות, עייף ומוטרד יותר ויותר, כמעט עד לשקיעה : וכבר חשבתי שגם אם חברי יבואו לחפש אותי, לא ימצאו אותי, או ימצאו אותי רק כעבור ימים, מותש מרעב, אולי כבר מת . כשהחל אור היום לדעוך, התעוררו נחילי יתושים...
אל הספר