ממציאה לאבדה: קניין אישי ואחריות חברתית במשנה

128 דוד ליברמן אחדים מהמדברים בתחום זה עסקו בלגיטימציה העקרונית של הקניין : ג׳ון לוק סבר שהזכות לקניין נגזרת מבעלותו של האדם על גופו, כאשר כפועל-יוצא זכאי האדם לבעלות על התוצרים של גופו ; ז׳אן ז׳אק רוסו, לעומתו, קבע שהניכוס הוא חטא שהוליד אומללות ורצח ; ואילו לקרל מרקס היה ברור שהעובד הוא הוא הבעלים האמיתי של תוצרי עבודתו ואף של אמצעי הייצור . הוגים אחרים עסקו בלגיטימיות הקניין מזווית הראייה של התועלת החברתית : אדם סמית סבר שהרווח של הקפיטליסט מעמל פועליו תורם לחברה, שכן הוא מושקע במעגלי ייצור נוספים המספקים עבודה ומוצרים זולים להמוני פועלים ; ואילו סוציאליסטים אוטופיסטים – פייר ז׳וזף פרודון, לדוגמה, שטבע את הסיסמה ״רכוש הוא גזל״ – סברו כי ההפך הוא הנכון . עם הזמן התפתחו גישות ביניים – כגון סוציאל-דמוקרטיה, קואופרציה, קפיטליזם ׳קשוב׳ – המנסות להימנע מהקיצוניות המאפיינת את הגישות הבסיסיות . הצד השווה שבכל התפיסות הללו הוא שהשיח בהן על אודות לגיטימיות הקניין של היחיד נעשה אל מול תביעותיהם של אחרים והוא מתרחש במרחב הבין-אישי או הציבורי . במקורות היהדות, לעומת זאת, ניתן למצוא תפיסה אחרת שב...  אל הספר