123 א ש ת מ נ ו ח הוא העדות לכך שמצאת חן בעיני הבורא, גמול חי ונושם על שירות נאמן . הייתי מתהלכת בין נשות צרעה ושומעת את המזמורים העתיקים מהדהדים בראשי, דוקרים את הלב "הִּנֵּּה נַחֲלַת ה' בָנִּים, שָׂכָר פְרִּי הַבָטן" ( תהילים קכז ) . הבטתי בחברותיי וראיתי את ההבטחה מתקיימת בהן "אֶשְתְךָ כְגֶפֶן פֹרִּיָה בְיַרְכְתֵּי בֵּיתֶךָ, בָנֶיךָ כִּשְתִּילֵּי זֵּיתִּים סָבִּיב לְשֻלְחָנֶךָ" ( תהילים קכח ) ואני ? שולחני היה ריק . הגפן שלי נותרה יבשה . המחשבה הזו אל קברי בלי להותירלא נתנה לי מנוח . האם זהו עונש ? אם ארד האם יהיה זה סימן – זֵּכר, בלי לבנות את "בניין השם" בישראל לכעס אלוהי אישי עליי ? בלילות, כשהייתי מביטה במנוח אישי, הייתי מייסרת את נפשי : איזה חטא נסתר דבק בי ? איזו עבירה פומבית או נעלמה עמדה ביני לבין הברכה וגרמה לאל להסב את פניו ממני ? למה דווקא אנחנו ? למה נחה עינו של האל הנצחי על בגבעות הצנועות של צרעה ? הכתובים אוליבית מנוח, כאן יחרישו בנוגע לסיבה, והסופרים בוודאי לא יפרטו מדוע נבחרנו אנחנו להעמיד גואל ולוּ חלקי מיד פלשתים . אך בתוך לבי, אני רשאית להאמין שאני יודעת . כשאני מב...
אל הספר