105 ב נ ו ת צ ל ו פ ח ד ולא בן . סירבנו לקבל את – להיעלם, רק משום שנולדו לו בנות הגזֵּרה . "לא היו לו בנים" כך נאמר, כך נחרץ, כך נרשם כַחוק . ואני, מחלה בת צלופחד, הבכורה מבין אחיותיי, עמדתי באוהל הדומם שבקצה מחנה מנשה והרהרתי . אבי נלקח מאיתנו זה עתה, טרם וכבר התחיל לרחף מעלינו הצל – הספקנו לעכל את האובדן הכבד של מה שעתיד להיכתב על הקרקע . "לא היו לו בנים", לחש מישהו, בקול של שכחה . ואחר, אולי בן משפחה רחוק, אמר בשקט, כאילו כדי לא לעורר ריב : אז הנחלה תעבור הלאה . לאחֵּי האב . אין לבנות חלק . הדברים נאמרו כאילו הם מובנים מאליהם . כאילו לא עמדנו שם, כאילו לא נשאנו רית ימיו וידענו את אשראת שמו, כאילו לא ליווינו את אבי באח על ליבו . כאילו נמחק כמו גחלת שכבתה, נשכח כמו דף שנקרע מספר היוחסין . אבל הדם בער בעורקיי . מה איתנו ? האם אנחנו לא הממשיכות הטבעיות שלו ? האם אין לנו שם ? אין לנו זיכרון ? האם אישה אינה יורשת, גם אם היא כל מה שנותר ? הסתכלתי זוגות עיניים נעוצים בי ועיניי נעוצות בהן . בליבאחיותיי, ארבעה שנאמר דבר ידענו את אשר עלינו לעשות . אני מחלה, ואחיותיי, נעה, חגלה, מלכה ותרצה – על...
אל הספר