יוכבד: חוסן אימהי – ללדת ולשמור על אור בתוך השבי והחושך

99 י ו כ ב ד היה מאמץ את דרכי המצרים, סוגד לאליליהם ושוכח את – זיכרון מוצאו . אבל לא כך היה . ההשפעה שהייתה לי על משה בינקותו הייתה חזקה יותר מכל מה שיכול היה לקבל בארמון . גם לאחר שהסתיימה תקופת ההנקה, נשארתי קרובה . בפרקי התנ"ך משה לא הרבה לדבר על עצמו . אולי חש שסיפורו הפרטי אינו חשוב מול השליחות שלו . אולי הרגיש שמה שראוי שייזכר הוא מה שעשה למען עמו, לא מה שעבר עליו כילד . אבל אני זוכרת . אני יודעת מה היה בינינו . אני זוכרת את שיר הערש יניו שעקבו אחריי . אניהראשון, את היד הקטנה שאחזה בי, את ע מרגישה בלב שאפילו כשחי בארמון, הוא נשא איתו את מה אמונה וזהות . העולם ראה בו את בנה של בת – ששתלתי בו הוא תמיד היה שלי . בני . יכול להיותפרעה . אבל אני ? אני ידעתי : שמשה עצמו לא הבין עד תום את גודל ההשפעה שהייתה לי על עיצוב אישיותו, על רגשותיו כעברי, על תחושת השייכות שלו, על מצפונו הער וערכיו . הרי עבודתה של אם נעשית בשקט, בענווה, כמעט בלא עקבות . היא כמו טל שיורד על האדמה, מרווה, מזין, מעניק חיים, גם אם לא רואים אותו בעין . אני זרעתי במשה שלי זרעים, השקיתי אותו באהבה, טיפחתי אותו בתקווה, אך ...  אל הספר