מקסים הרקין 220 גם בתוכך . אם אחיה בשביל לנקום, זה יאכל אותי מבפנים . זה יכלה את כל האנרגיה שלי, יעסיק אותי עשרים וארבע- שבע . האם זה לא הפוך מהחופש שזכיתי בו ? האם זה לא שבי מסוג אחר ? ואז מה יהיה ההבדל ביני ובין השובים שלי ? גם הם חיו בכעס, נשמו נקמה . הם סיפרו לעצמם סיפורים על צדק כדי להצדיק רוע . אני לא רוצה להיות כמותם . אני לא רואה שזה הביא אותם למקום יותר טוב . הם מרים, מאוכזבים, מתוסכלים, מעוכבים במקום להתקדם ולהתפתח . את החשבון איתם אני מאמין שבורא עולם יסגור, לא אני . יש בי כעס, כן . אבל הוא מופנה למקום אחר . למנהיגים שלא לוקחים אחריות, שמחרחרים ריב בתוכנו, שמוכנים להקריב חיי אדם בשביל משימות חסרות תכלית . את הנקמה אני משאיר מאחור . אני רוצה לסלוח בשביל שאוכל להשתקם ולהתקדם . אחרי כל זה אני מבין שהחיים הם מסע עם מזוודה אחת בלבד . אנחנו אורזים לתוכה בלי סוף : אנשים שאהבנו, רגעים שהאירו אותנו, אבל גם כביסה מלוכלכת שלא בחרנו לקפל, כתמים שלא יורדים . ובניגוד למזוודה אמיתית, בחיים אי אפשר פשוט לרוקן את המזוודה ולהשאיר את הכביסה מאחור ; הגוף זוכר, הנפש שומרת . אז השאלה איננה איך לה...
אל הספר