מקסים הרקין 212 אני עומד רגע מול הברז, פותח, והאדים עולים . אני נכנס למקלחת והמים נופלים עליי, ואני לא רוצה לצאת . שנתיים לא היה לי רגע פרטי . ופתאום יש דלת סגורה, קיטור, ריח של שמפו . אני מרגיש את המים שוטפים את הכתפיים, את הגב, מורידים מעליי שכבות של מצוקה וכאב . אני מתלבש בבגדים שנדמים רכים מדי לעורי המחוספס ויוצא לומר שאני מוכן . הדלת נפתחת ואני רואה את ההורים שלי עומדים יחד . לרגע זה נראה כמו תמונה ישנה, כאילו מישהו הקרין זיכרון על קיר . ואז מגיע הריח . לעולם לא אוכל לתאר את הריח המזוהה כל כך של הוריי . אימא שלי, טלה, פורשת את זרועותיה החזקות לצדדים ומחבקת אותי . אני כל כך רזה שהיא בקושי מצליחה לאחוז בי . ״רוח רפאים״, היא אומרת . כל מה שהחזיקה בפנים מתפרק בבת אחת בבכי ובצחוק . היא נותנת לי מכת אגרוף בכתף ואומרת ברוסית ״מֶלוֹמָן חוּייב ( חובב מוזיקה ארור ) , אני אהרוג אותך ! ״ אני מחבק אותה חזרה ואומר לה, ״אימא, אני פה, סלחי לי״ . אבא שלי מצטרף לחיבוק, שקט יותר, הידיים שלו חזקות ויציבות . אני שואל מייד אם סבא וסבתא בחיים . כן . כולם בריאים ושלמים . אימא שלי אומרת שאלוהים נתן לה אות...
אל הספר