מקסים הרקין 204 השובים שואלים אותנו למידת הנעליים והבגדים שלנו . ומספקים לנו מזרנים דקיקים . אנחנו מבינים שאת הלילה נבלה פה . השיחה בין השבויים ערה : זהו ? הולכים הביתה ? מישהו אומר שהוא יאמין רק כשכף רגלו תדרוך על אדמת ישראל . 36 שעות אנחנו שם . בלילה האחרון אנחנו מקבלים הרבה אורז ומנחים אותנו להיות מוכנים לפנות בוקר . זו הנחיה מיותרת מאחר שאף אחד מאיתנו לא עוצם עין . בבוקר אנחנו עומדים בתור לקבל נעליים ומדים, כמו בבקו״ם . מפקד בכיר שלא הכרתי אומר לנו שאנחנו יוצאים עכשיו, אבל ששום דבר לא סגור, ושאם תהיה התקפה, אם מישהו יעשה טעות אחת — הם יחזירו אותנו למנהרה או יחסלו אותנו . שוב הם מכסים את העיניים שלנו, ואנחנו זוחלים חזרה לפתח המנהרה, זה אחר זה . אני מגיע למדרגות בטון, עובר אותן ושם אני מחליף למדים ולנעליים שקיבלתי וממתין לאות שמגיע מעבר לפתח המנהרה . כשמגיע תורי אני יוצא מהמנהרה ולראשונה זה שנתיים מזדקף מלא קומתי . השעה שבע וחצי בבוקר . אני שומע ציפורים . אני מרגיש את הרוח על פניי . אני לוקח נשימה עמוקה שצורבת את הריאות שלי, ולרגע אני מדמה את עצמי לתינוק שנושם את נשימותיו הראשונות בע...
אל הספר