מקסים הרקין 202 הקושי . אדרנלין מציף את גופי כמו דלק חם . שלב אחרי שלב אני עולה בו עד שקולות מבחוץ מתחילים להגיע לאוזניי . אני מגיח מתוך המנהרה לתוך מה שנראה כמו מוסך, ולפני שאני מספיק לנשום אוויר טרי או להסתכל מסביב, מישהו הודף אותי לתוך יונדאי טוסון דיזל . אחד מחבריי נדחף לבגאז׳ ועוד אחד מהם למושב האחורי לצידי . ג'וקר דוחף לי לידיים את התיק שלו ואומר לי להחזיק בו במהלך הנסיעה . הם מתדרכים אותנו לשמור על שקט מוחלט ולא לזוז . כל גופי קופא . אני מתאבן, שלא חלילה אדבר או אזוז . אני מדמה את עצמי לאדם שכל חייו חיכה למתנה ועכשיו הוא מפחד לקרוע את עטיפתה . אני עדין לא יודע לאן לוקחים אותנו . אני יכול רק לקוות שזה היום הראשון של המשך חיי ולא האחרון שבהם .
אל הספר