מקסים הרקין 198 יחד עם שגב ויוסף חיים . שוב אותן שאלות מטומטמות על המלחמה המתמשכת, על אדמה ועל אשמה . אני עונה מה שנדמה לי שהם רוצים לשמוע . אבל פעם אחת אני מטיח בהם : ״הגיהינום נפתח על כולנו, עלינו ועליכם, אבל באוקטובר אלה אתם שדפקתם בדלת . אתם פתחתם את הדלת הזאת״ . העובדה שאיחדו אותנו שוב, שיחות ההסכם המתגבש שמתגנבות לאוזנינו, הלחץ של טראמפ והמעורבות הגוברת שלו במלחמה, מעל לראשי הממשל הישראלי — מכל אלה אנחנו מתחילים להאמין שיום ההכרעה קרב, ואיתו אולי גם השחרור שלנו . אבל למדנו על בשרנו שדווקא בדקה התשעים, כל הסימנים המקדימים הם הימורים ריקים . לצד ההבנה שאולי מתחילים להתקפל, גם עולה המתח באוויר . גוברת הסכנה שחיינו יסתיימו באיזה תגובה נמהרת של שומר לחוץ . כל תפנית יכולה להחריב לנו את התקווה . השובים אופטימיים אבל שבים ומכריזים שהכול עוד יכול להתהפך . ״אנחנו יכולים להחזיר אתכם . אבל אנחנו יכולים גם להרוג אתכם״ . נדמה שכולם דרוכים, עם אצבע על ההדק וסבלנות שהגיעה לקצה . יום אחד השובים קוראים לנו להגיע לחדר שלהם בחזית המנהרה . באינטואיציה בלתי מוסברת אני מכניס את היומנים שלי לשקית, חופר ...
אל הספר