מקסים הרקין 188 לד שמחוברת לסוללה עם חוט וגומייה . מותחים, מקרבים, מדליקים . והאור מושך אותם . . . הברחשים מתחילים להתאסף סביב הקערה, ואנחנו יושבים סביבם כמו ציידים . בכל פעם שהם מתקרבים, אנחנו עושים "פו" . נושפים . שוב ושוב . ״פו-פו״, ככה אנחנו קוראים לטקס . אנחנו יושבים כל הלילה ונושפים, והאוויר דוחף את המעופפים פנימה לתוך הקערה ומטביע אותם . זה מגעיל בטירוף . אבל אין מה לעשות . לפעמים אנחנו שלושה . לפעמים אחד מאיתנו נרדם . ואנחנו ממשיכים לשבת שם שעות, נושפים, לוחשים ומפריעים את שנתו של מי שנרדם . שזה בדרך כלל בר . לפעמים הוא כבר ממש ישן ופתאום, מתוך החושך, קולו מצטרף לשיחה, עונה לאיזה שאלה שלא נשאלה . וכולנו צוחקים בשקט . בתוך המנהרה, בתוך הלילה שאין לו סוף, יש לנו טקס . יש לנו אור קטן . יש לנו שולחן לבן . ויש לנו פו-פו . וזה מחזיק אותנו בחיים .
אל הספר