מקסים הרקין 184 לו שזה תהליך, שזה מתבשל, שאנשים לא ייתנו לזה ליפול . שהמדינה בוערת בשבילנו, שנלחמים עלינו, שזה תכף קורה . אני מדבר בביטחון, גם כשאין לי כזה . ובפעמים אחרות זה מתהפך . אני זה ששואל למה שווה להם להמשיך את הטרלול הזה של הלחימה וההפגזות ולא להוציא אותנו ? למה זה נמשך ? מה עובר על המשפחה שלי בחוץ ? ואז אלקנה או בר מתיישרים ומרימים אותי . הם אומרים לי להירגע, שאוטוטו אנחנו בבית . אוטוטו . אנחנו לא באמת בטוחים שנחזור, אבל למדנו שאסור לנו ליפול במקביל . אם כולנו שוקעים, אנחנו טובעים . אז יש בינינו הסכם לא כתוב : תמיד מישהו נשאר עומד . תמיד מישהו מדבר באופטימיות בקול רם, גם אם בפנים הוא קורס . והנה עוד משהו שאני לומד : כשאתה מרים מישהו אחר, זה מרים גם אותך . כשאתה שומע את עצמך משכנע, פתאום אתה כמעט מאמין . ככה אנחנו שורדים בתורות . כשאחד נופל, השני תופס אותו . כשהשני מתעייף, השלישי חוזר לעמוד . אנחנו לא מסתפקים בסיסמאות . אנחנו מחפשים הוכחות . נאחזים בכל אמירה פומבית . כשהרמטכ״ל אומר שהמטרה העליונה היא החטופים, שזה מעל הכול, שאנחנו בראש סדר העדיפויות — אנחנו מצטטים אותו זה לזה ש...
אל הספר