מקסים הרקין 180 עזה . בר קופרשטיין ואני נבחרים להיות השחקנים הראשיים . הם מביאים מצלמה מקצועית . אבו זיד מחזיק אותה, האחרים עומדים לצידו, עם קצת תאורה . המסר שהם רוצים להעביר ברור : הפסקת האש נשברה, אין אוכל, אין פגישות, אין כלום . אבל הם מוסיפים סיפור שלא היה ולא נברא : שהעלו אותי לפני הקרקע, ששיכנו אותי בבית, שהבית הופצץ ושרק בנס שרדתי . לכן מיהרו להחזיר אותי למנהרה, להגן על חיי . הלוואי הייתי רואה שמיים אפילו רק לרגע . לא יצאתי לשום מקום, לא נשמתי אוויר טרי . הם מדביקים לנו פלסטרים, תחבושת אחת או שתיים, ולוקחים כמה טייקים . הדף מולי והעיניים למצלמה . הם אומרים שלא נדאג מהרצף, הם ממילא מתכוונים לערוך את הסרטון, לחבר את הטייקים הכי טובים זה לזה . אני מדבר בשבילם, אבל מכוון הביתה . הבמה הזאת, התאורה המדומה, נועדה מבחינתי לדבר אחד : להגיד ״תראו, אני עדיין פה״ . אני רוצה שאימא שלי ואחי יראו את הפנים שלי, שישמעו את קולי . אני יודע שמרגע שחזרו ההפצצות אני יכול להיעלם בלי להשאיר סימן . אז לפחות ברגע הזה, נכון להיום, אני רוצה להגיד למשפחה שלי שהייתי פה, שהייתי חי . בתוך השקר הגדול שמכתיבים ל...
אל הספר