43.

מקסים הרקין 168 שווה לעוד חצי פיתה או כמה כפות של אורז, וגם זה שיקול רציני . המטרו בנוי כמו רשת : חדר — מנהרה — חדר — מנהרה . בשלבים אנחנו מפרקים את קשתות הבטון מאחת המנהרות שמובילות למבוי סתום, ומשתמשים בהן לייצב את המנהרה החדשה שאנחנו חופרים . את החול שאנחנו כורים אנחנו מובילים למנהרה שזה עתה פירקנו ודוחפים אותו לתוכה . תוך כדי חפירה אני מגלה שהמטרו עצום, כמעט בלתי נגמר, לפחות שלושה קילומטרים אורכו . ובכל זמן העבודה הם מדברים ביניהם . על אסלאם, על המלחמה, על החיילים הישראלים . לפעמים זה גולש לשיחות אישיות על החיים עצמם . ג׳וקר מראה לי בטלפון תמונות של ילדיו . הוא מחליק עם האצבע על המסך ואומר לי, ״תראה״ . אחד בערך בן חמש, אולי שש או שבע . עוד אחד יותר גדול, כבר נער . חמודים . בתמונה אחת ג׳וקר מחזיק את בנו הצעיר, מחייך חיוך גאה כזה, והילד על ברכיו — מניף קלצ׳ניקוב, אביו מלמד אותו איך לכוון . ואני לא יודע אם לצחוק מהאבסורד או לבכות על הילד . ואז הוא מעביר לתמונה אחרת . תמונת לווין של ביתו ההרוס . ״תראה מה עשו . הכול הלך . קרש על קרש״, הוא יוצא לאור 169 אומר ואני שותק . ״זה מה שהמדינה של...  אל הספר