מקסים הרקין 154 יומיים, מחזירים אותנו לחדר הקודם, שם אנחנו מתאחדים שוב עם יוסף חיים ואלקנה . אוהד כבר לא שם . פתאום הכול מתבהר, זה סופי . הוא כבר לא כאן איתנו . הוא בדרך הביתה . וכל הפיצול הזה היה הצגה אחת גדולה . בשביל שאוהד יספר לצה״ל שאנחנו כבר לא ביחד, לבלבל את המודיעין . יש בי שמחה אמיתית בשבילו . ויש בי כאב חד וחלל שנפער . כי ברגע שהוא יוצא — אני נשאר . אוהד יצא אבל הדברים שלו נשארו בחדר . שמיכה, חולצה, מזרן דק, המקום שבו הוא ישן . בעולם הנורמלי אלה חפצים חסרי ערך . אבל כאן הם נכסים של ממש . כאן שמיכה היא זהב טהור . מזרן הוא נדל״ן . אנחנו מסתכלים זה על זה ומבינים שאנחנו היורשים החוקיים . אנחנו עורכים הגרלה בעזרת הקלפים . הקלף הגבוה בוחר ראשון . ככה, כמו ילדים, רק שזה רחוק ממשחק . כשמגיע תורי אני מסתכל על הסחורה שנשארה ובוחר בחולצה שלו . אני מנסה להשתמש בה אחר כך, אבל היא כבר נוקשה כמו דיקט . זיעה שהתייבשה, אבק, זמן . אי אפשר באמת ללבוש אותה . ובכל זאת אני לוקח אותה . בסבב הבא אני זוכה במזרן שלו . אם אפשר לקרוא לזה מזרן . ספוג דקיק ואכול, ועדיין יותר טוב ממה שיש לי : מזרן שעשוי מש...
אל הספר