מקסים הרקין 146 ברור לי שהגיל משחק תפקיד . ואוהד כבר לא ילד, בן 56 . כשאני מסתכל עליו, אני יודע : אם העסקה תצא לפועל הוא יהיה בפנים . אחרי חודשים ארוכים של הפצצות ללא סוף, משתרר שקט מוזר מעל ראשינו . כל פיצוץ הורגש גם בעומק של עשרים – שלושים מטר מתחת לאדמה . מטוס F16 שפגע קרוב גרם לאדמה לרעוד, לחול לזוז, לתקרה להשתעל עלינו . לפעמים אפילו פיצוץ במרחק 200 – 300 מטר מספיק כדי להקפיץ אותי מהרצפה . הפסקת האש נכנסת לתוקף ב- 19 בינואר, 2025 . ואנחנו סופרים את הימים בהתרגשות, מחכים למידע המיוחל על שחרור של לפחות אחד מאיתנו . ואז כשבוע לתוך הפסקת האש, הנורה מעלינו מהבהבת — האות המוסכם שאחד מאיתנו צריך להגיע לחדרם של השובים . לרגע גם בי מהבהבת תקווה, אולי זו הבשורה שחיכינו לה ? אולי נחתמה העסקה לשחרורנו ? אחד מאיתנו יוצא לדרך במעלה המטרו לחדר שמאחורי וילון הניילון . חמשת האחרים נשארים לשבת, והנורה ממשיכה להבהב כאילו הזמן עצמו נתקע על אותה שנייה מתוחה . מדוע הם זימנו אותנו ? למה לצפות ? אוהד טבע את הביטוי שמסמל את הוודאות היחידה שיש לנו כאן בשבי : ״הבלתי צפוי — צפוי״ . כשהשליח שלנו חוזר לחדר השבו...
אל הספר