מקסים הרקין 136 קבוצה צריכה לקבל את המגש לליקוק . אני אומר, "עכשיו המגש שלנו" . הקבוצה השנייה אומרת "מה פתאום . תורנו״ . באותו רגע אני נדלק . ניצוץ בחבית דלק . "אתה משקר לי בפנים ! " אני שומע את עצמי צועק . אנחנו מורעבים, עצבניים, כל עצב חשוף . בחוץ אנשים נלחמים על מדינות . כאן, בתוך האדמה, אנחנו נקרעים בגלל כמה טיפות מרק שנשפכו על מגש מתכת . כדי לא להתפוצץ אנחנו משתמשים במקום שסידרנו לעצמנו, אותו אנחנו מכנים ה״נסט״ ( הקן ) . מדובר בכוך קטן, נפרד מהחדר שלנו, שהכשרנו בדיוק לרגעים כאלה . מקום לפתור בעיות לפני שהן הופכות למלחמה . מקום לדבר עם עצמך . להיות רגע לבד . שם אני שופך את הכעס, את העלבון, לפעמים את הפחד והגעגועים . ה״נסט״ מתפקד כחדר הטיפול שלנו . בתוך השקט הצר שלו אני מצליח לנשום . להבין שזה לא באמת על המגש . זה על ההבטחה . על זה שמישהו ראה אותי רעב והסכים איתי על כלל . על זה שאנחנו עדיין מנסים להיות בני אדם . בסוף אני יוצא משם מפויס יותר . ולאט-לאט אני מתחיל שוב לדבר, להוריד טונים, להחזיר את סדר העולם הקטן שלנו על מקומו . אני יודע שאני עוד לא אבוד לגמרי .
אל הספר