מקסים הרקין 128 מייד אחד מהם מתנפל עליי . הוא מסובב אותי בכוח, קושר לי את העיניים ומושך אותי פנימה . מאותו רגע, אני שק חבטות . הם גוררים אותי ומכים אותי בגב, בראש, בעורף . אני מרגיש את הכאב מפלח את הגוף, מרגיש את העור נקרע . הם מורידים אותי על הברכיים, ודורשים שאוריד מיד את החולצה . שלושה מהשומרים רעולי פנים סביבי . ג'וקר מחזיק מולי דף שכתוב בעברית ומכריח אותי לקרוא הצהרה שבה כתוב שהיחס שלהם אלינו הוא טוב . אני משקר לג׳וקר שאני לא יודע לקרוא עברית, רק כדי שלא אצטרך להוציא את השקר הזה מפי . ואז אני מרגיש שהוא כותב משהו על גבי החשוף ושחבריו מצלמים אותי . כשג׳וקר גומר את ענייניו איתי, הוא משחרר אותי חזרה לחדר החטופים . אני חוזר לחדר, רועד וכאוב, מוריד את החולצה מול החברים . הם מסתכלים על גבי וקוראים בקול את המסר שהוטבע על עורי : עין תחת עין, שן תחת שן . באותו רגע אני מבין שאני הדואר שלהם . זו ״דרישת שלום״ לממשלה, לבן גביר, להזכיר לו שיחס גורר יחס . אני מרגיש כל כך קטן, כל כך אפסי .
אל הספר