מקסים הרקין 124 קשים משלנו, ממלאת אותי כוח ותקווה . אנחנו לא לבד בקבר הזה . אבל כשאני נפנה להסתכל סביב, נוחתת עליי ההבנה לאן הגענו . החדר שלנו הוא כוך קטן, שישה אנשים דחוסים בתוך קופסת בטון . כדי לא לאבד את הראש, אני מתחיל לספור את לבני הבטון, לבנה-לבנה, קשת בטון אחרי קשת בטון . כל אחת ברוחב עשרים סנטימטר, בין קשת לקשת יש מרווח של חול . אני הולך בשרוול המטרו וסופר 1,036 קשתות בטון בין החדר שלנו לחדר של השובים, 1,037 רווחים ביניהן . אני מחשב את זה בראש : בדיוק 250 מטר . מידות החדר שלנו הן 67 . 1 מטר על 40 . 4 מטר . אני חייב לשמור את המידע הזה, חייב שיהיה לי משהו להגיד לשב"כ כשאצא מפה . אם אי-פעם אצא מפה . זה מה שמחזיק אותי שפוי . כל ההתנהלות במטרו היא מאבק על טיפת כבוד אנושי בתוך זוהמה שאי אפשר לתאר . המים שלנו מגיעים בכדים כחולים גדולים, דמויי ״מי עדן״, שיכולים להכיל עשרים ליטר, אבל מלאים רק לעיתים רחוקות . כדי להביא אותם לעומק המנהרה, אנחנו מאלתרים אלונקה מחלקי מסילות, מניחים עליה את הכד ומנסים לסחוב אותו בתוך מסדרון המנהרה הצר . אנחנו מתקלחים פעם בשלושה שבועות, בדלי פלסטיק קטן עם מים...
אל הספר