מקסים הרקין 120 אנחנו מגיעים לאיזה בניין, מעין מוסך או חניון חשוך . אין אור, רק פנס קטן של השובים שמאיר על הרצפה . אני רואה שם כמה מקררים ביתיים צפופים זה ליד זה וביניהם — בור . המקררים האלה שם כדי להחזיק את התקרה במקרה של הפצצה, לשמור על הפתח פנוי . אני מסתכל למטה אל תוך החושך ומבין שהפחד הגדול ביותר שלי מתגשם . מורידים אותנו לקבר אחים . . . הירידה מתחילה בסולם עץ פשוט, בערך לעומק של מטרים . שם מעמידים אותנו עם הפנים לקיר, ומישהו מקבל את פנינו במכות וסטירות . ואז יש עוד ירידה, עמוקה הרבה יותר . סולם ברזל שמוביל אותנו לעומק של יותר מעשרה מטרים אל תוך בטן האדמה . ככל שאנחנו יורדים, הריח מכה בי יותר ויותר . צחנה שמורכבת מתערובת של לחות מהבילה, ביוב ודגים סרוחים . האוויר חנוק, כבד, מקשה על הנשימה . אנחנו מתחילים ללכת בתוך ה״מטרו״, שרוול בטון ברוחב שמונים סנטימטרים בלבד . הקירות עשויים מקשתות בטון ברוחב עשרים סנטימטרים כל אחת, ואני סופר אותן בראש, כשאני עובר מתחתיהן . על הקרקע מונחות מסילות מברזל, שהובאו לשם בשביל לשנע החוצה חול שנחפר בעגלות או מריצות . אנחנו נתקלים במסילות בחושך, הרגליים ...
אל הספר