מקסים הרקין 118 בהומור שחור . כשפצצה נופלת בקרבתנו, אנחנו מתבדחים שיש אירוע בשמיים והאורחים בדיוק עולים במעלית . בחדרון השירותים העלוב הזה אנחנו מתחבקים . שלושתנו — שגב, יוסף חיים ואני . אני אומר להם : ״אני אוהב אתכם . היה לי מאוד נעים להכיר אתכם״ . אנחנו נפרדים זה מזה, בסוג של סגירת מעגל של חיים שלמים שמתכנסים לשני מטר על שני מטר של קרמיקה של שירותים . שגב, במין שלווה מוזרה כזאת בתוך התופת, אומר : ״למות בשבת זה מצווה, זה מזל . מפה זה ישר לגן עדן״ . אנחנו עומדים ככה חבוקים דקות ארוכות, מחכים לכדור או לפצצה שתגמור את הכול ותגאל אותנו . אבל הכדור לא מגיע, ואנחנו שורדים את התקיפה הישראלית, שזכתה מאוחר יותר לשם ״מבצע ארנון״, מבצע החילוץ של החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאור ג׳אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, שמתברר שהיו ממש שכנים שלנו . ארבעה ימים לאחר מכן, מודיעים לנו שזהו, מורידים אותנו למטה, למנהרות, כדי שהצבא לא יוכל למצוא אותנו לעולם .
אל הספר