מקסים הרקין 114 לפעמים להגניב מבט החוצה דרך החרכים : בבניין רב הקומות שסמוך אלינו נפער חור בגודל שתי קומות . בקירות מנוקבים חורים חדשים של קליעים שרק אתמול עוד לא היו שם . האש חיה ורושפת סביבנו . אני מוצא עפרונות צבעוניים בחדר הילדים ומתחיל לצייר : בתים, אגמים, ספינות . כל מה שיסיח את דעתי כשאני רואה את פטריות העשן עולות מהרחובות הסמוכים, כשאני מתגעגע עד כאב למשפחתי שלי . אבו סעיד הוא השומר המרכזי עלינו ולצידו חמאסניק בשם רַבִּיע . בינינו אנחנו מכנים אותו "איש המערות" . שיניו כל כך עקומות ששגב אומר שבטח התפוצץ לו רימון בפה . אבל התנאים הפיזיים שלנו פה נוחים יותר מאשר בבית של אבו טארק, והשומרים שלנו אכזריים פחות מאבו בַּכְּר וסראג׳ . אנחנו מדברים בינינו הרבה ולומדים להכיר זה את זה . בלילות כשהבטן מתהפכת אנחנו מתלחשים בינינו על אוכל . יוסף חיים ושגב משוגעים על המטבח, ואני לומד ששגב הוא נצר למשפחת אופים, בעלי מאפייה משפחתית . כששגב מדבר על לחם, אני כמעט יכול להריח את המאפה בתוך הסירחון המעופש שמסביב . הוא מתאר את הפיצה במאפייה, איך היא יוצאת מהתנור ״קראסטית״, פריכה בדיוק במידה הנכונה, עם ...
אל הספר