מקסים הרקין 110 אותי כמו שגוזזים כבש, פוצע לי את הקרקפת, שורט אותי, מושך בשערות שלי . באחד הערבים סראג׳ נכנס לחדר . אנחנו חלשים מרעב, מתחננים לקצת אוכל . ״אוכל ? ״ הוא מחייך, ״כן, הנה אוכל״ . למרות החושך אנחנו מבחינים שהוא נושא משהו בידיו, משהו מלבני . מגש ? פרץ של שמחה שוטף אותי . אפילו רק המחשבה על מזון מעוררת אותי לחיים, מפיחה בי תקווה, שהנה התפילות שלי נענו, שמישהו ריחם עליי . ״תודה, תודה, תודה ! ״ אני אומר לו . ואז סראג׳ מתקרב וחושף את החפץ שהוא מחזיק בידו . זה לא מגש . זה משטח דביק שעליו מודבקת חתיכת גבינה — מלכודת עכברים . סראג׳ מניח את המלכודת הדביקה בפינת החדר, צוחק ויוצא . ביקשנו אוכל והוא הביא ״אוכל״, רק לא בשבילנו, בשביל עכבר . המשטח הדביק בוהק באור החלש . בלילה אנחנו שומעים שזה קורה . קודם רשרוש, ואז צרחה חדה, כמעט אנושית . העכבר נלכד ונאבק, מנסה להיחלץ . כל תנועה רק מסבכת אותו יותר עם הדבק . מתישהו הוא משתתק, מפסיק להילחם . אין לי איך לעזור לו . אין לי איך לעזור לעצמי .
אל הספר