מקסים הרקין 106 סוחבות אותי, הראייה מיטשטשת . שגב, יוסף חיים ואני מנהלים בינינו סיעור מוחות : כדאי לבקש ? מה מצב הרוח שלו עכשיו ? אם הוא יתעצבן, אנחנו נחטוף בראש . אבל הרעב למשהו מתוק, לבדל קלוריה, חזק מהפחד . אני אוסף את שאריות הכבוד שלי ופונה אליו . אני יודע שאוכל הוא לא ייתן לי, אבל עולה בדעתי לבקש משהו פשוט יותר : ״בבקשה, יש לכם אולי קצת סוכר ? נפל לנו הסוכר, אנחנו עם סחרחורות קשות״ . הוא מסתכל עליי בסלידה . ״פיש, פיש״, הוא עונה, ״אין כלום, תסתמו את הפה״ . הלב שלי צונח . אני מתעקש, מתחנן . אבו סעיד הולך לאן שהולך וחוזר עם כף מתכת פשוטה . אני מחזיק מולו את כוס הקרטון השחוקה שלי בידיים רועדות . הוא מטה את הכף, ואני רואה את הגרגירים הלבנים, הקטנים, נופלים פנימה בהילוך איטי . כף שטוחה אחת של סוכר לבן . זה הכול . אנחנו מחלקים את השלל בינינו — כל אחד מקבל כפית סוכר . אני לא בולע את זה בבת אחת . אני לא יכול להרשות לזהב הזה להיגמר כל כך מהר . אני טובל את קצה האצבע, אוסף כמה גרגירים בודדים ומניח אותם על הלשון . הם מתחילים להתמוסס, וכל עצב בפה שלי מתעורר לחיים . זה הדבר הכי מתוק, הכי טהור וה...
אל הספר