מקסים הרקין 102 שבכל רגע עלולה להתפוצץ, שומע את המלחמה שורקת ממש מעבר לחלון . קליעים פוגעים בקירות, שריקות מתכת באוויר, ואני מבין שאף אחד אפילו לא מנחש שאנחנו כאן . אנחנו בשר תותחים בתוך משחק שגדול ממידותינו . לילה אחד, בשיא הטירוף וגיהינום המלחמה שבחוץ, השובים פותחים רדיו על אל-ג'זירה . הם מתרגמים לנו נאום של שר הביטחון גלנט . בין המילים אני שומע בעברית : ״גורלם של החטופים להישאר בשבי החמאס לשנים ארוכות״ . מאוחר יותר אני מבין שהוא אמר שאם ייפסק הלחץ הצבאי של ישראל, גורלם של החטופים יהיה להישאר בשבי שנים ארוכות . אבל באותו רגע אני לא שומע את התנאי . אני שומע רק את הנבואה הרעה . ומה שלא עשיתי עד אז קורה לי עכשיו, לראשונה — אני נשבר ובוכה . הייאוש מכה בי, אני מרגיש שקברו אותי חי . האמונה שעליה חונכתי — שקדושת החיים היא ערך עליון שהמדינה שלי מגינה עליו — מתערערת ונדמית כשקר . אחרי כשבועיים שלא ברור איך שרדנו בהם, וכשנדמה שהצבא התרחק לשכונה אחרת, מעבירים אותנו חזרה לבית של אבו טארק . אותנו ואת כל הציוד שלהם . אז משבצים אותנו בתוך שרשרת אנושית של ידיים שמעבירות את הציוד מאחד לשני לשלישי, מה...
אל הספר