מקסים הרקין 100 פה, במרחק נגיעה . אני מתפלל שהם גם לא ידעו, שלא ייכנסו לתוך הבית . כי אז אנחנו בוודאי נמות יחד איתם . אבו עוביידה, דובר החמאס, חוזר על המסר שוב ושוב : כל ניסיון חילוץ משמעו רצח מיידי של החטופים . הכול סביבי מתפורר . המשפחה של אבו טארק, אלה שחיו בקומה מעלינו, אורזת מעט חפצים ועוזבת למקום לא ידוע . הבית מתרוקן, ורק אנחנו נותרים שם . אנחנו והנוח'בות ששומרים עלינו . השטח בחוץ הופך לשטח הפקר, מבחינת צה״ל זה כמו אור ירוק להיכנס ולהרוס, כי הנחת המוצא היא שכל האזרחים עזבו את האזור . לדירה נכנס אבו בַּכְּר, המפקד האחראי על האסירים באזור . אחר כך הוא מסתכל בנו בקור רוח ואומר משהו שנחקק בראשי : ״יש לכם עכשיו שבועיים להיות פה . אם תשרדו, נשתדל להעביר אתכם למקום אחר . אם לא — אז לא״ . זהו, זה האולטימטום . אין הבטחות, אין חילוץ באופק, רק ״תשרדו או תמותו״ . כבר ה- 31 בדצמבר, 2023 . סוף השנה האזרחית . שגב, יוסף חיים ואני מתחננים אל מאג׳ד לסיגריה . רק אחת בשביל לחגוג . מאג׳ד נכנס לחדר השומרים ויוצא משם עם סיגריה אחת בלבד בשביל שלושתנו . אנחנו מעבירים אותה בינינו, שאכטה-שאכטה, נושמים עמו...
אל הספר