מקסים הרקין 96 אנחנו . אבל כמה ימים לתוך הפסקת האש נתניהו מופיע על המסך . אני רואה אותו אומר שהפסקת האש אינה סוף המלחמה, ש״זו רק ההתחלה״ ושישראל תמשיך בכל הכוח . האדמה נשמטת מתחתיי . אני יושב על הרצפה המזוהמת, כולי פצוע וכואב, ומסתכל עליו . הוא נראה לי מבסוט, כאילו אצלו הכול בסדר . גדלתי על ערכים, הייתי איש צבא, תמיד אמרתי ״אם לא אני, אז מי ? ״ האמנתי שמדינת ישראל היא מקום שבו חיי אדם הם מעל הכול . ושם, מול אל-ג'זירה, אני מנסה להבין אם זה עדיין נכון . עם כל ילד שחוזר הביתה אני מתפכח לתוך הידיעה שאני נשאר כאן, בחושך של אבו טארק, אולי לתמיד . ב- 1 בדצמבר ,2023 הפסקת האש נשברת והלחימה חוזרת . ״הדיסלקט״ שוב עומד מעליי עם הפנס . הוא מדליק ומכבה אותו שעה ארוכה, בוהה באור כאילו גילה את האש . הוא משחק בסכין הקומנדו שלו, מדמה באוויר תנועות שחיטה . הייאוש שלו פסיכוטי . פעם הייתי רועד מפחד, היום אני רק מסתכל עליו בבוז . אני יודע שהוא, כמו חבריו, מפחדים מהמלחמה המתקרבת אלינו לא פחות ממני, מהימים שיבואו על כולנו אחרי שהילדים וחלק מהנשים עזבו את עזה . אבל בתוך כל הטירוף הזה, יש רגע אחד של צחוק . שגב...
אל הספר