מקסים הרקין 86 עכשיו״ . הוא לא צוחק . על המסך רצות תמונות של תינוקות שנהרגו, גופות מכוסות אבק . אני אבא, אני לא יכול לראות את זה . אני מסיט את המבט, אני אומר להם שאני לא רוצה להסתכל, אבל הם רוצים שאראה . הם רוצים שארגיש על גבי את האשמה מהמעשים של המדינה שלי . הם משתמשים בכל מוות כנשק . בהמשך יספרו לנו שצה"ל הרג בטעות שלושה חטופים שברחו ; זה לא ייאמר בצער, זה ייאמר כדי לשבור אותנו . ״המדינה שלכם הורגת אתכם״, הם אומרים לנו, אני מסרב לתת לזה לחלחל ולערער אותי . אבל זה קשה . אני מנסה להקשיב לנאומים של ביבי או של הרמטכ"ל בחדשות אל-ג'זירה, מנסה לדוג את העברית מתחת לערבית של המתרגם . אני מחפש מילה אחת שתגיד לי שיש תקווה . אבל השומרים צוחקים . ״אף אחד לא סופר אתכם״, הם אומרים . ״נתניהו לא מקשיב לאף אחד, גם לא להפגנות״ . הם רוצים שאני אאמין ששכחו אותי . ובאותם רגעים, כשהבית רועד מהפצצות והאבק נופל על המזרן הסמרטוטי שלי, קל מאוד להאמין להם . השובים שלי גאים . הם מתארים לי בפרטי פרטים איך הם נכנסו לבסיסים ב- 7 באוקטובר, איך מצאו חיילים ישנים במיטות והרגו אותם לפני שהספיקו לפתוח עיניים . והכי נורא...
אל הספר