מקסים הרקין 84 ביום הראשון, אני בקושי מצליח לפתוח את הפה . כל ביס משמיע קליק שמהדהד לי בתוך הגולגולת . אני נזכר בפנימייה הצבאית באוקראינה משנות נעוריי . המפקד היה עומד עם שעון סטופר : ״ארבע דקות וחצי, זזנו״ . שם למדתי לאכול מהר כמו ארנב, לבלוע הכול לפני שהזמן נגמר . אימא שלי תמיד אמרה לי : ״מקסים, תאכל לאט, זה יותר בריא״ . עכשיו אני מכריח את עצמי לאכול לאט . אני לא רוצה להיות חלק מהוויכוחים על מי קיבל כף אחת יותר או פחות מחברו . אני מנסה להיות מחוץ למשחק הקלוריות . הגוף שלי משתגע . הרופאים בטח לא יבינו את זה, אבל אחרי שלושים שעות בלי אוכל, אני פשוט מפסיק להרגיש את הרעב . אני מרגיש שבורא עולם כיבה לי את התחושה הזו בבטן כדי שאוכל לשרוד ולא אשתגע .
אל הספר