מקסים הרקין 76 חצי מטר, מסתכל לי בפנים, יורה בי — ולא פוגע . באותם רגעים, הגוף שלי כאילו נחלק לשניים : מצד אחד רעד ופחד מוות, ומצד שני נוחת עליי רוגע בלתי מוסבר, שקט פנימי שמקבל את אפשרות המוות ומאפשר לי לשרוד . אלה רגעים שבהם אני מרגיש את נוכחותו של אלוהים . עוד מעט נגיע למנהרות, ושם בתוך האדמה, למרות שלא הייתי דתי אף פעם, אני מוצא את הכוח של הדת . ואת הנחמה . נשב שם, החטופים הנוספים ואני — ננסה לשחזר תפילות מהזיכרון . סליחות, קבלות שבת, צומות . פתאום מילים של תפילות שלא ידעתי שאני זוכר יקפצו לי לראש, כאילו מישהו שתל אותן שם . אבל אני מקדים את המאוחר . כרגע אני עדיין בבית של אבו טארק — נמוך, שמנמן, בלי זקן, נראה יותר חילוני מהחמאסניקים האחרים . בבית של אבו טארק אני מאמץ טקטיקה חדשה : ער בלילה וישן ביום . אני לא מסוגל לסבול את הנוכחות של השומרים, אז אני ישן כדי "לחסום" אותם כמה שיותר מחיי, כדי לא לחלוק איתם מרחב כשאני בהכרה . בבית של אבו טארק, השתיקה היא הפקודה הכי חזקה . אני לומד לחיות בתוך השקט . זה לא שקט של שלווה, זה שקט של פחד . אסור לדבר, אסור להחליף מילה . אז אנחנו משחקים שחמט ....
אל הספר