מקסים הרקין 70 באמצע עזה . חודשיים אחר כך אלך שוב באותו הרחוב שכבר יהפוך עד אז לעיי חורבות . אבל עכשיו הכול סביבי חי ושוקק . להפתעתי אנחנו עושים חניית ביניים ב״בית הלבבות״ . מאג׳ד משאיר אותי שם עם אדם נמוך ושמן שמייד מקבל את הכינוי ״הגמד״ . הגמד עצבני ורושף שנאה אליי . הוא מפנה את תשומת ליבי אליו באמצעות נקישה עצבנית של האקדח שלו ברצפה . הוא מאיים שכל תנועה שאעשה, כל קול שאשמיע — יהיו עילה לחסל אותי . אדרבא, ישמח אותו להרוג אותי, הוא רק מחכה לתירוץ . מאוחר יותר כשאנחנו שוב יוצאים לדרך לבית הבא, מאג׳ד ואני הולכים בראש, והגמד מאסף מאחורינו במרחק של כשלושה מטרים . בדרך הוא משמיע לעברי ״פאו פאו פאו״ כאילו הוא יורה בגבי . אני לא מסתובב, בשביל לא לתת לו ליהנות מהאימה שמתעוררת בי . אנחנו ממשיכים ללכת בסמטאות ואז אני רואה משהו שלא אשכח לעולם . כמו סצנה מתוך סרט אימה . מולנו, בחור מבוגר בגלבייה מוביל מישהו מבניין אחר, גם הוא לבוש בגלבייה, אבל עיניו מכוסות בבד שחור וידיו קשורות . בין ידיו הקשורות הוא מחזיק קומקום מתכת ישן . הוא חוצה את הכביש ממש מולי . אני מבין שהוא חטוף נוסף . אני חש דחף להגיד ...
אל הספר