מקסים הרקין 52 שוב אני שומע את הקול ההוא, הפעם בעברית צחה : "יש לך קעקוע מאוד יפה", הוא אומר ושוב מכה בראשי . אני מניח שהוא מתכוון לקעקוע הזאב שחרוט על עורפי . יש לי גם קעקוע גדול של עקרב על זרועי וקעקוע ענקי שיורד מהירך ועד השוק של רגלי השמאלית . פתאום אני מבין שהם מסתכלים עליי, בוחנים כל סימן ושגרוע מכך — אם מישהו בחוץ יראה את הקעקועים שלי הוא יבין מייד שאני לא מקומי . הפחד מלינץ׳ ברחובות עזה מתחיל לחלחל בי . הם דוחפים אותי לתוך רכב . דרך כיסוי העיניים אני יכול לזהות את הריפוד והדשבורד ואני יודע שאני בתוך יונדאי . אני שומע אותם פותחים את הבגאז' ומכניסים לשם את אחד החטופים האחרים . הנסיעה מתחילה והם צועקים עלינו : " Sleep , sleep , sleep ", פוקדים עלינו להישען קדימה ולהעמיד פני ישנים . אנחנו מגיעים לבית אחר ומושלכים לתוכו . אני שוב מוצא את עצמי שוכב, מקופל על הרצפה, מרגיש כל סנטימטר של המרצפות הקרות . הכאב הוא הדבר היחיד שקיים . האזיקונים שמצמידים את הידיים שלי מאחורי גבי הדוקים כל כך, וזה מרגיש כאילו הכתפיים שלי עומדות לצאת ממקומן בכל רגע . אני מנסה נואשות להסתובב קצת על הצד, רק כדי ...
אל הספר