מקסים הרקין 38 שהרגליים שלי נוגעות באדמה, נפלט לי מהפה ״ Thank you ״ . לרגע אני כועס על עצמי . האדם הזה חטף אותי, היכה אותי, רצח את חבריי, ועכשיו אני אומר לו תודה ? ! אבל ככה לימדו אותי בבית, זה הנימוס שיוצא ממני אוטומטית, אפילו בתוך הגיהינום הזה . הם גוררים אותי לכיוון הכניסה לאחד הבתים . אני מרגיש מתחת לרגליי שלוש או ארבע מדרגות . אנחנו נכנסים פנימה, ריח של בית סגור . מישהו דוחף אותי מאחור ואני מושלך בכוח לרצפה . הברכיים שלי עוצרות לרגע את הנפילה . אני כורע על ברכיי, ידיי קשורות מאחורי גבי ומחשבה אחת צלולה מפלחת את ראשי : מעכשיו כל דקה שאני נושם, כל שנייה שעוברת ואני עוד כאן — זו מתנה . אני מחליט שזה יהיה החוק שלי מעכשיו — לחיות דקה אחרי דקה . מישהו בועט בי מאחור, ואני נמרח על הרצפה, הקור של הקרמיקה צורב כנגד הלחי שלי . כשאני שוכב שם, מנסה להסדיר נשימה, אני שומע קול רם מעליי : ״סלאבה אוקראיני ! ״ ( גאווה לאוקראינה ) . אני לא מאמין למשמע אוזניי . אני מפרש את הקריאה כניסיון להרגיז אותי, להכניס את המלחמה שבין רוסיה לאוקראינה לתוך החדר הזה בעזה . המחבל עומד מעליי ומתחיל לשאול אותי אם אני...
אל הספר