מקסים הרקין 30 בוהקים ואדומים של דם מכתימים אותו . אני נזכר בבחורה אחרת שראיתי קודם, כשעוד רצנו ברגל בנתיב המילוט . היא נעלה מגפי בוקרים והייתה פצועה ברגלה . עכשיו ראיתי את המגפיים שנשארו שם לבדם . המגפיים היתומים והסוודר הלבן עם הדם — אלה התמונות האחרונות מחיי הקודמים . תמונות שמלוות אותי עד היום . הרגש שמשתלט עליי באותם רגעים אינו פחד — אלא כעס . כעס נורא . כל מה שהיינו בטוחים בו — הצבא, המדינה, הביטחון — הכול מתפרק לי מול העיניים, קורס . פתאום אני קולט שאין שום דבר שמגן עליי . עלינו . יש רק אותי שם, שוכב בחול . וההשפלה הזאת, לראות אותם מטיילים עם הנשקים, לא ממהרים לשום מקום, מחויכים, כאילו יצאו לטיול בטבע . . . כשאנחנו מגיעים לכביש, אני רואה מסביבי כשלושים איש . חלקם במדים, חלקם על אזרחי, כולם עם נשקים . אחד מהם מחזיק "תבור", נשק ישראלי שלנו, ואני מסיק שהוא נלקח מחייל . הם מתחילים להכות אותי . ביחד . בידיים, ברגליים, עם הקתות של הרובים . אני הופך לשק חבטות שנהדף ביניהם . המחבל עם ה"תבור" — בחור גבוה, צעיר מאוד, אולי בן עשרים — מכוון אליי את הנשק . הוא מטיח את קת הרובה יוצא לאור 31 ב...
אל הספר