ויקטור פרנקל 132 אינן ניתנות להסבר על פי עקרון ההומיאוסטאזה ; וקורט גולדשטיין אפילו הוכיח, כי רק מוח שמתפקד באורח פתולוגי, מתאפיין במאמץ למנוע מתחים ללא תנאי . אני עצמי חושב, שהאדם אף פעם לא שקוע כך במצבו הפנימי, אלא תמיד דעתו נתונה קודם כול למשהו או למישהו חיצוני לו, בין שזו מטרה שירצה לשרת ובין שזה שותף שיאהב ( כזה שאינו נחשב רק אמצעי לסיפוק הצורך ) . במילים אחרות, ההוויה האנושית — לפחות כל זמן שלא חל בה עיוות נוירוטי — תמיד מצביעה וקשורה למשהו אחר מלבד עצמה . כיניתי מאפיין מכונן זה "התעלות עצמית של הקיום האנושי" . מימוש עצמי של האדם ייתכן רק כתוצר לוואי של התעלות 49 כנגד ההיפותזה בדבר ההומיאוסטאזה, עצמית . אציב את ארבע התזות הבאות : ( א ) האדם אינו מתמקד בעיקר בהפגת מתחים — הוא אפילוּזקוק למתחים, ( ב ) לפיכך הוא מחפש מתחים, ( ג ) אך 49 ואין לטעות ולהחליף דבר זה בעניינים טרנסצנדנטליים במשמעות הדתית . "טרנסצנדנטליות עצמית" מתייחסת לכך, שככל שאדם שוכח את עצמו יותר ונותן את עצמו יותר, כך הוא אנושי יותר . הזעקה הלא-נשמעת למשמעות 133 כיום הוא אינו מוצא די מתחים, ( ד ) ומשום כך הוא יוצר לפ...
אל הספר