הדֶה־הומניזציה של מין

ויקטור פרנקל 112 תופעה אנושית מקיפה יותר, שכיניתי אותה התעלות עצמית ( פרנקל, 1963 ) . בניגוד למה שתיאוריות המוטיבציה הרווחות מבקשות שנחשוב, עיקר עניינו של האדם אינו לספק את צרכיו ולהשביע את דחפיו ויצריו, ובכך לקיים או להחזיר לעצמו את ההומיאוסטאזיס, משמע את שיווי המשקל הפנימי . נכון יותר לומר, שמתוקף האיכות הטרנסצנדנטית של המציאות האנושית להתעלות מעבר לעצמה — האדם מתמקד בעיקר בהושטת יד מעבר לעצמו, אם לקראת מימושה של איזו משמעות ואם לקראת מפגש באהבה עם אדם אחר . מפגש אוהב, לעומת זאת, מונע לגמרי את האפשרות, שנראה אדם אחר או נשתמש בו כמכשיר בלבד להפגת המתחים הנוצרים מכוח דחפים ויצרים מיניים או תוקפניים . זה היה מסתכם באוננות, ולמעשה רבים מהחולים שלנו הסובלים מנוירוזה מינית מדברים כך על בני זוגם . עובדה שלא פעם, לדבריהם, הם "מאוננים על בנות זוגם" . יחס כזה אל בני הזוג הוא עיוות נוירוטי מובהק לסקס בין בני אדם . סקס אנושי הוא תמיד יותר מסקס בלבד, בעיקר הזעקה הלא-נשמעת למשמעות 113 ככל שהוא משמש ביטוי פיזי של משהו על-מיני, שהוא הביטוי הפיזי של אהבה . רק כאשר הסקס ממלא תפקיד זה, הוא חוויה מסַפקת...  אל הספר