] 94 [ ה שיבה לס דום שם פעורה אצל היהודים תהום עקרה . זוהי מכת גורל מצד הטבע, וכך הם נגררים במשך תולדות העולם כשרובצת עליהם הקללה : להיות לעולם גזע ואף פעם לא אומה . הם איבדו את מדינתם . חורבן ירושלים היה רק הסממן החיצוני לתהליך שהתחולל בפנים . כאשר אחזה האש במקדש, הקיץ מכבר הקץ על העם היהודי, אשר במאות השנים הגדולות שלו ידע גם אחוות גברים . קיימים עמים שפשוט נכחדים בתור עמים ועל כן נעלמים, אבל לגבי היהודים אין זה המצב, כי תהליך מסתורי שבמהותם הלאומית מעביר ללא הרף אנרגיות הטיפוסיות לאחוות הגברים אל המשפחה [ . . . ] , ובשל כך היהודים משמרים את עצמם כגזע בהדגשה מופרזת זו של המשפחתיות . אם כן, היהודים מוצגים כאן כאב טיפוס של הוויה משפחתית, שעקרון אחוות הגברים זר לה מהותית . בליהר מתאר את היהודים כמעין ערפדים : עם שאינו חי ואינו מת . דווקא שימורם העצמי נובע מעיוות יסודי שחל בהתפתחותם . תפיסות דומות בדבר ״הקללה היהודית״ שבהשפעתה הם נדונים להתקיים לנצח באופן שפל ומעוות, מוכרות מהגות אנטי-יהודית ואנטישמית בת התקופה . אך בליהר מזווג אותן עם התאוריה הסקסואלית שלו ושואל מרעיונותיו של פרידלנדר ב...
אל הספר