] 197 [ חלק ראשון : ה קיר ואני, ״ואל תאמר שהקרבת קרבן, / כי מי שהקריב הייתי אני . / ואל תדבר עוד מילים גבוהות, / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי״ . במחזהו של לוין פונה מראיין אל חבורת בני נוער ושואל אותם על עמדת ישראל ביחס לערבים, ואחד הנערים עונה : ״האמת שאני חושב ש . . . בכל אופן . . . אני לא חושב ש . . . אני לא יודע, אבל, זו דעתי, על כל פנים . זאת אומרת, אני חושב שאם נניח, נניח, אני לא יודע בדיוק, אבל אם נניח . . . בכל אופן, אני לא יודע . . . דעתי היא, על כל פנים ש . . . בסדר . ״ גידי רוזנטל המדריך ודאי היה עונה טוב ממנו, אבל אילו פנה המראיין אליי, לא הייתי יכול לתת לו אז תשובה אחרת . המדריך שהחליף אותו, עמירם, היתל בנו ואמר ששמו האמיתי הוא עמירן, ״עם נו״ן בסוף״, ויעברו שני עשורים עד שתתברר חיבתו העמוקה לשמות בדויים וגם השם הזר שימות בו הרחק מגבולות ישראל . גם הוא היה רהוט בלשונו ; כשתפרוץ המלחמה הבאה, הוא יהיה כתב צבאי בערוץ היחיד של הטלוויזיה, וכשיתלווה אל הכוח שיצא לשחרר את הנצורים במוצב החוף, יסיים את כתבתו במילים : ״רק גלי הים רוחשים-לוחשים על החוף, כאילו דבר לא אירע, דבר לא התרחש״ ....
אל הספר