האסתטיקה של הרעב

[ 324 ] אירופוצנטריות שלא מדעת במאי סינמה נובו הברזילאים במה שגלאובר רושה כינה במניפסט נודע “האסתטיקה של הרעב״ . במאים אלה, שדחו את השפע היחסי של הקולנוע המסחרי הברזילאי שקדם להם, יצרו “אלגוריות של תת-פיתוח״ קולנועיות 13 כשם שהמשל והפכו את המחסור עצמו, כדברי אִזמאיל שבייר, “למסמן״, היהודי הפך את העבדות ואת הגלות לאותות של כבוד . המחסור במשאבים טכניים נהפך בהשאלה – בסימביוזה של תֵמה ומתודה – לכוח אקספרסיבי ; 14 האומללות, במילותיו של ז׳יל דלז, “הועלתה לדרגה של חיוביות מוזרה״ . תנועת סינמה נובו חתרה תחת המדרגים הבירוקרטיים של ההפקה הקונוונציונלית ותרה אחר שפה שתהלום את תנאיה המפוקפקים של מדינת “העולם השלישי״ ושתוכל להציג השקפה מועילה שאינה מרחיקה על החוויה החברתית . לדברי רושה, “המקוריות שלנו היא הרעב שלנו״ . אבל עוד לפני שטבע רושה את הביטוי “האסתטיקה של הרעב״ התגלמה האסתטיקה הזאת בסרטו של נלסון פריירה דוס סנטוס חיים יבשים , העוסק בעוני באזור הצחיח בצפון-מזרח ברזיל . חיים יבשים הופך את האיכרים לנושא הסרט – קבוצה שמאז התקופה הניאוליתית מייצגת את רוב האוכלוסייה בכדור הארץ ועם זאת כמעט לעולם...  אל הספר