44 שילה שיינברג ׀ אסתר רתם 39 רוסו האמין בטבעו ההיולי האצילי של האדם הבודד טרם המוסר ? " חיבורו לחברה ( רעיון הפרא האציל ) . הוא חשב שאמנם ההתאגדות החברתית עזרה לבני האדם להרחיב את יכולתם החומרית והרוחנית, אך היא יצרה גם סוגים שונים של שליטה ודיכוי, המעיטו את יחסי הידידות בין בני האדם וגרמו לצמצום החירות האישית : "כל בינתנו כולה אינה אלא דעות קדומות כנועות ; כל נהגינו אינם אלא שעבוד, הגבלה וכפייה . האדם החברתי נולד חי ומת כעבד : בלידתו כורכים אותו בחיתולים ; ובמותו ממסמרים אותו לארון מתים ; כל 40 עוד נשמר פרצופו האנושי, הוא כבול בשלשלאות למוסדותינו" . רוסו לא הטיל ספק בחשיבות של "חוכמתנו" וגם בצורך להנחילה לדור החדש, אך הוא חשב כאמור שהחיים בחברה ובתרבות והחינוך הניתן בהן כרוכים בסוגים שונים של דיכוי 41 הוא לא ראה ביחיד האנושי יצור המספיק לעצמו, ופיחות היחיד . ובניגוד לתפיסה הרומנטית, הכיר בטבע החברתי של האדם . זהו ההבדל בין הרומנטיקה להומניזם . רוסו לא זלזל בתבונה אך טען שהפילוסופים נתנו לה חשיבות יתר . הוא ביקש "לגאול" את האדם ממצב השעבוד שבו הוא מצוי ולאפשר לו לחיות חיי חופש תודעתי ...
אל הספר