133 ראינו, במהלך הדיונים עד כה, שהממדים הפילוסופיים של משנת גורדון נקבעו בממשק שבין ההתפשטות האין-סופית של הטבע המתחדש תדיר לבין סוגיית האני האישי והקולקטיבי . בחלק הקודם, שעסק ב"חיים ופרקסיס", עקבנו אחר המפגש בין שתי אלה בתגובתו של גורדון למספר אתגרים מעשיים שניצבו בפני קהילת החלוצים בזמנו . עיון זה חשף היבטים מרכזיים של תפיסתו לגבי טיבו של העם היהודי, על פי שיטתו, ולגבי התפקיד שהועיד לקהילת החלוצים בחזון התחדשות העם . נרחיב עתה את העיון הזה לשתי סוגיות נוספות בעלות אופי מעשי . נבחן את חזונו של גורדון לגבי מערכת היחסים הרצויה בין קהילת הפועלים היהודית בארץ ישראל והקהילה הערבית המקומית, ובין קהילת החלוצים לעם היהודי בתפוצות . נושאים אלו חשובים לדיון על מחשבת גורדון כשלעצמה . אך הם חשובים גם כי העיון בהם מאפשר לנו לקבוע את מקומם בהתבוננותו על הסוגיה הפילוסופית-יהודית הקלאסית, שניתן לתארה כשאלת היחס הרצוי בין האינדיווידואליות הלאומית של היהודים לבין כלל העמים ; או, אם תרצו — בין הפרטיקולריות היהודית לאוניברסליות הכלל-אנושית .
אל הספר