ציצית בלי כיפה . אמונה שנעה בין רחובות בת ים לסמטאות של אוּמַן, בין בר חשוך בנחלת בנימין להפרשת חלה, בין התמסרות לטיקטוק ולאינסטגרם ללא זמן ושיעור לשיעור תורה ומוסר אצל הרב יגאל כהן והרב זמיר, בין ההופעות הגדולות בבלומפילד ובהיכל מנורה לאירועי הסליחות בכותל וב"אור החיים" של הרב אלבז . כמה מרגש המניפסט המסורתי שיוצא מבית המדרש האומנותי הזה . בשיר "חולמת" שרה אודיה שורה מסורתית מושלמת : "אני ילדה טובה שהפסיקה לספור חטאים, עוד שומרת את השבת, רק קשה לה לשמור ת'ששה ימים" . רק על השורה הזו אפשר לכתוב דוקטורט . ואז, אחרי שהיא עושה רומנטיזציה לחוסר המושלמות הדתית, היא מוסיפה לעשות רומנטיזציה לזהות השכונתית, לברזלים שברחובות, ול"להיטים ששרים עם היד" : "אני אחת שגדלה בבת ים ברחובות, שרה על הברזלים להיטים ששרים עם היד" . במוזיקה העממית ‑ מסורתית הזאת משורטט מודל ישראלי נוסף, כזה שהיום הוא אופציה מאתגרת לישראלי אשר עלה מן הים והלך בשדות, והיום אולי הולך בשדרות וכבר לא דומה לאסי דיין . מי הישראלי הטוב שהיא מחפשת : "אני מחפשת איש פשוט . . . לב טוב ושומר כשרות" . אחר כך מוצג פרדוקס הווי המסורתיות מלא...
אל הספר