הוא נפתח בעוצמה במחאה נגד התנהלות ה"כולה שלי" של השמאל : מן היום בו נקראתי לפלא / של ביתר וציון וסיני יד אחים הסגירתני לכלא / ותנעל בית אמי לפני . ממשיך בהאשמה חמורה במילים מדממות ובאיום נגדי : אלהים, ליגון בחרתנו / ותבחר את אחי לתליין, זה הריב לא נגמר הוא עדיין / בין אדום ללבן ותכול . עוד שלם נשלם לך קין / את נפשות צעיריך ניטול . יותר מסמלי הוא שהשיר אינו מסתיים בכמיהה לחלוקה שווה, אלא בתביעה הגמונית נגדית של ז'בוטינסקי, שגם הוא טוען : "כולה שלי" ‑ אלוהים לשלטון בחרתנו ! נסכם ונסביר : התפיסה האידאולוגית המערבית המוחלטת דוחפת לדרישת "כולה שלי" . גם משמאל, גם מימין . לעומת זאת התפיסה המסורתית ‑ מזרחית מציעה דרך אחרת, מציעה פשרה . לא "כולה שלי", אלא "חצייה שלי", אפילו פחות, העיקר שהטלית לא תיקרע . שורשים לתפיסה המסורתית ‑ מזרחית הוותרנית הזו, השואפת לשמור על שלמות האומה, יכולנו למצוא אצל מנחם בגין ( גילוי נאות קריטי : אנחנו בגיניסטים ולא ז'בוטינסקאים ) . כך הוא הסביר את רוח הדברים בימי המאבק של האצ"ל, עוד לפני שהמחתרות הצליחו לדחוק מארץ ישראל את השלטון הבריטי הנוכרי ולאפשר את הקמת מדינת ...
אל הספר