פרק ד : מעמדו של ראש הממשלה בזירה הפרלמנטרית ובזירה הפנים-ממשלתית 237 87 עם זאת, מתן סמכות הפיזור בידי ראש הממשלה, לא תלוי – בין היתר – בממשלה . כל שכן לאחר ביטול הבחירה הישירה, אינה מובנת מאליה . כפי שמציין קלוד קליין, במאמר שנכתב בעידן חוק-היסוד הראשון, הפקדת סמכות זו בידי ראש הממשלה במקום בידי הממשלה כקולקטיב, הייתה נוגדת ״באופן יסודי את רוח הפרלמנטריזם 88 סמכות הפיזור המופקדת בידי הממשלה, הישראלי דווקא מהיותו רב מפלגתי״ . נתפסת ככלי לאיזון בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת, באשר גם בידי 89 אחת הכנסת קיימת הסמכות להוביל לסיום כהונתה של הממשלה בדרכים שונות . 90 מהן היא באמצעות הבעת אי-אמון בממשלה . 91 מנגנון אי-האמון שינה פניו מאז עוגן לראשונה בחוק-יסוד : הממשלה מ- 1968 . 92 עם המעבר באותה העת, לא היה דרוש רוב מיוחד לצורך הבעת אי-אמון בממשלה . לבחירה הישירה וכחלק מהשאיפה להגברת היציבות, נקבע כי ניתן יהיה להפיל 93 דרישת הרוב נותרה על ממשלה בהצבעת אי-אמון רק בתמיכתם של 61 חברי הכנסת . כנה, גם לאחר שבוטלה הבחירה הישירה וכונן חוק-יסוד : הממשלה הנוכחי . בחוק יסוד זה, השלישי במספר, אומץ ...
אל הספר