כמו משאלה של אף אחד 143 כבר יודעת, ( גם כבר כתבת ) שכמו באהבה, גם ביחסים עם טקסט, רגעי החיבור נדירים, יקרים, מחרידים, גם במובן של חרדה וגם במובן של נוראוּת . כי האמת נוראה, שלא לדבר על ההיחשפות . על הכאב האיום הזה, כשלב נוגע בלב, כשיש מה להפסיד . וכמו באהבה, גם בכתיבה, הרוב המכריע של הזמן הוא זה ש"על יד" : לפני, אחרי, הרווחים שבין מילות האהבה, בין רגעי התשוקה, המאבק האין-סופי בין הבדידות והיחד . אבל כמו באהבה, גם בכתיבה, כשהאין מכסה את היש, את מה שהיה, הידיעה של מה שהיה הופכת לפחד — ואם לא יהיה שוב, מה יהיה אם לא יהיה שוב . מה אעשה . ובכל זאת : הכתיבה הרי הופכת גם את האין, בעיקר את האין, לישות שעומדת בפני עצמה, משוחררת מכל האובדנים . התחלת עם דיראס, ברור שתחזרי אליה גם בסוף . "להימצא בתוך חור," היא כותבת לך, "בתוך תוכו של חור, בבדידות כמעט מוחלטת, ולגלות שרק הכתיבה תציל אותך . להיות בלי שום נושא לספר, בלי שום רעיון של ספר, פירושו להימצא, 75 למצוא את עצמך, לנוכח ספר . " הנה, את אומרת לעצמך . לא צריך להיבהל . אפילו דיראס הטוטאלית מדברת על הריקות הסמיכה, הרפיון המוחלט, האין- סופיות של הכל...
אל הספר