מירי רוזובסקי 120 מציאות שממשיכה להתפרק, מה הטעם בהן ? האם אי פעם יהיה בהן טעם בארץ הזאת ? מה יהיה על הרוח בארץ הזאת ? מה יהיה עליה בכלל ? * * * המחשבה הראשונה היא שאי אפשר . וגם אין טעם . הרגש הראשון שעולה הוא טינה . לשפה, למילים . לפואטיקה . הכול מרגיש כמו הצטעצעות מיותרת . נזם זהב בתוך עולם של אכזריות ואלימות וייאוש . הצטמצמות של כעס . של אכזבה . מה המשמעות של כל האפשרות הזאת לקיום אלטרנטיבי כשהקיום הממשי מכאיב כל כך, מאיים . אפילו הקריאה קשה . אפילו ההתמסרות הזאת דורשת משהו שהנפש לא יכולה לתת . אבל הכתיבה נדמית כמו בריחה . כמו משחק ילדותי . כי לא . הבדיון לא יוצר את המציאות . ולא . הדמיון לא מחזיר את הזמן לאחור . ואוזלת היד הכללית מתכווצת לאילמות אישית . נפשית . יצירתית . סירוב עיקש של הנפש לעבד, לתת צורה או משמעות למשהו שהוא מעבר לקונקרטי . חוסר היכולת לכתוב הוא מצב נפשי — לא עיקרון אסתטי, מחשבה פילוסופית או עמדה . זו לא הברבריות של הכתיבה שאחרי, זו התחושה שהמציאות החיצונית חסמה את הדלת הפנימית למרחב האלטרנטיבי שבו אפשר לחשוב אחרת . כמו משאלה של אף אחד 121 כמצב נפשי הוא דומה לדיכא...
אל הספר