מירי רוזובסקי 102 לא היה לפני שנהיית את . לזמן הטבול בזהב שבו היית או לא היית תינוקת אהובה . כי יש משהו בקשר הזה עם דמות שנכתבת, שמאפשר את האחדותיות הראשונית, לפני שהמילים נעשו כאב, לפני שהעצמיות יצרה פער, רווח, התנכרות . צבאות שלמים של הגנות, אין-ספור מתקפות, אל מול הבלתי נסבלות של הנפרדות . דמות נבראת באמצעות מילים, ובכל זאת הקשר איתה הוא שחזור של אחדותיות שלא היה בה רווח מכאיב של שפה כללית . אולי זה משום שהמילים שהופכות את הדמות להיות מה שהיא — הן שלך . את אוספת אותן, שולה מעמקי הבטן והלב . בוחרת אותן בקפידה, מצמצמת רווחים . את מנסה לדמיין את המעבר בין המרחב הבטוח, ההרמוני, המשותף, לבין הבדידות המוחלטת . איך זה קורה . מה יוצר את הפער . מי שם את הגבול הראשון . האמא שמתעייפת, או דורשת תמורה . הילדה שמתעקשת לרצות מה שאי אפשר, או את מה שאמא לא יכולה לתת . את מדמיינת קריעה . צעקה . מה נשאר לילדה אחרי הרגע הקריטי של ההישברות, של הפיצול הקפוא, הסכיני ? הנפש מתארגנת מהר לשתי אפשרויות : התמסרות לאובייקטים החיצוניים, או הימנעות מהם . אבל היצירה היא אפשרות ביניים . היא אפשרות לשהות בפיצול בלי ...
אל הספר