מירי רוזובסקי 52 זהו רגע ביניים . כמו בין ערות לחלום, בין הדמיוני והממשי, בין הסימבולי לקונקרטי . אולי אפשר להבין אותו דרך ההמשגה 22 אותו רגש של חוויית זרות חדה הפרוידיאנית על האל-ביתי . המתרחש דווקא בתוך האינטימיות ומתקיים במציאות, אבל בו-זמנית, בד בבד, מייצג משהו אחר, את המודחק, את המוכר שעבר הדחקה, ושב ובקע מתוכה, זר וחדש וידוע . מה שאני מרגישה אל מול ועם הדמויות שאני כותבת הוא זרות או קרבה ? איך אפשר לדעת ? איך בכלל אפשר להפריד ? כשדמות מופיעה בתוכנו ואומרת לנו אמת זה קשה מנשוא . מאנשים שבמציאות החיצונית אפשר להתעלם . להסב את המבט . לנתק את הקשר . לענות בקצרה . לא לענות בכלל . מהאנשים שמופיעים בתוכנו אי אפשר להתעלם . אפשר לנסות, כלומר אי אפשר שלא לנסות, אבל זה רק פוצע יותר . עולה בתוכי המילה : אומללות . אני יודעת . יש אנשים שעבורם הכתיבה היא עונג . היא שמחה של התגלות ושחרור, ואפשרות למציאות אלטרנטיבית נעימה . האפשרות הזאת נשגבת מנפשי, אני לא יודעת איך זה עובד, אם זה עובד ככה . עבורי הכתיבה ( אולי כמו כל מפגש משמעותי ? ) היא מַעבר בתוך מנהרה של כאב . בתוך העומק של הכאב מסתתר פוטנציא...
אל הספר