מירי רוזובסקי 14 בי, שאלו אותי : אבל מה את אומרת ? מה את אומרת בעצם ? הרי האנשים שבטקסט הם לא אנשים באמת, הם משהו שאת ממציאה, מספרת במילים . כמה פעמים ישבתי שם נזופה כמו ילדה שתפסו אותה באמצע משחק דמיוני . לא מצליחה להסביר את מה שאני יודעת שאני יודעת . ) והנה נלסון אומרת את זה, ככה בפשטות . הסיבה לכתיבה וגם מה שמחזיק אותה הם לא הכותבת . לא הרעיון . לא היומרה . לא הצורך . מה שמחזיק את כל הדבר הזה שאי אפשר להחזיק אותו הוא ההישענות המעגלית, המלכודית קצת, כי מי שמחזיק את הכול הוא לא מי שממציא אלא מי שהומצא, כי הבדיון חזק מהמציאות, והמבע עצמו חזק מהבדיון . כי הכתיבה מאפשרת משהו שבמציאות אסור שיקרה, משהו שאם הוא קורה במציאות הוא חולני, הוא מקור לצרות, לעוון, לאסון . הכתיבה מתרחשת ב—, ויוצרת את—, המרחב שבו הבדיה והממשות אינם הפכים, אין ביניהם שום יחסים היררכיים וגם לא הפרדה, שניהם מתקיימים זה ליד זה, מציאות שהיא בדיה ובדיה שהיא מציאות . האנשים שאני כותבת הם לא חלקי עצמי שלי, הם קיימים בנפרד ממני, קיימים לא פחות ממני, אולי יותר, במובנים רבים יותר, והם בוודאי רואים אותי טוב יותר ממה שאני רואה, ...
אל הספר